הורסט אייזפלדר הפך לצלם כאשר מצא מקלט בשנגחאי. הוא תעד סצינות מחיי הגטו עם המצלמה שלו. הוא צילם אלפי תמונות שהן עדות להיסטוריה ,כולל תמונות של בניינים, פעילות חיי היומיום, ופניהם של אנשים מלפני 70 שנה בשנגחאי. התמונות הללו הן מורשת היסטורית בעלת ערך רב כעת.

הורסט אייזפלדר נולד בברלין בשנת 1925 והגיע לשנגחאי בשנת 1938 כפליט יחד עם משפחתו בזמן השואה. בשנת 1947, הורסט ומשפחתו נסעו לאוסטרליה ומאז מתגוררים במלבורן.

הורסט אימץ את הצילום בשנגחאי וצילם מספר רב של תמונות מפורסמות המתעדות את החיים בשנגחאי, במיוחד בגטו. באמצעותם אנו ברי מזל לראות איך היו החיים לרבים שהצליחו למצוא מקלט שם. ZDF , ערוץ טלויזיה גרמני , צילם סרט תיעודי בשם "צלם בגטו" , והגיבור היה הורסט אייזפלדר.

בשנת 2004, הורסט הוציא לאור את האוטוביוגרפיה שלו גלות סינית – שנותי בשנגחאי ובנאנקינג. שכולל  צילומים רבים למדי שצילם באותן שנים. הוא ציטט פתגם סיני שפרושו "לראות זה להאמין" על עמוד הפתיחה. הוא גם הדגיש בספר הרבה פעמים שהמצלמות יכולות לשמר זכרון בלתי משתנה ומדויק, שהן הרבה מעבר לזכרון האנושי. האוטוביוגרפיה התבססה על כתביו האישים , גזירי עיתונות ,מפות ותצלומים כמו כן זכרונותיו על תנאי החיים המעשיים. הוא עשה מחקרים רבים כמובן, כדי להבטיח שצדק. בשנת 2015, אנו נדהמים מספריו ומהתיעוד המגוון שכמעט מילא את חדריו כאשר ראיינו אותו בביתו.

התרשמויות ראשונות משנגחאי

האייספלדרים עלו על סיפון אנית "קונטה ורדה" מטרייסט, איטליה. הורסט אייספלדר נזכר בבירור שהוא היה חולה ים, שעשה את המסע ארוך יותר ממה שהיה למעשה. הוא בילה את יום הולדתו ה-13 על האניה.

ביום 24 לנובמבר 1938, לאחר חודש ימים , הם היגיעו לשנגחאי . הורסט הופתע ממראה הראשון של שנגחאי על הרציף. הוא בקושי ידע משהו על העיר המזרחית ,או אפילו על סין, כאשר היה באירופה. הוא ציפה לראות בקתות קטנות עשויות מבמבוק או מבוץ. כי דמויים אלו היו מודפסים על כלי חרסינה שנמכרו באירופה. טורי הבניינים על הבאנד היו עדות חיה של מודרניות והשפעה מערבית על העיר המזרחית הרחוקה. הורסט צילם אז את הצילום הראשון של שנגחאי: במרכז היו בנייני ברודווי  הגדולים, וגם בית אסטור היה שם מימין. זאת היתה ההתרשמות הראשונה שלו משנגחאי.

הבית הראשון בשנגחאי

הם נאספו מהרציף על ידי הועדה הבינלאומית להבטחת קיום של הפליטים האירופים (IC) וכל  משפחה קיבלה מקלט זמני עם הכתובת שנכתבה על חתיכת נייר קטנה. האייספלדרים קיבלו את הנייר ושכרו מונית ל"לביתם" הראשון בשנגחאי ברחוב וואיסייד,סמטה 125 מספר 3. כאשר היגיעו לרחוב וואיסייד, היה חושך ונהג המונית לא יכול היה למצוא את המיקום הנכון. בגלל המלחמה, האזור היה למעשה הרוס, כך שלא היו פנסי רחוב או שלטים. לבסוף, בעזרתו של שוטר הודי, הם מצאו את המקלט. בעלת הבית היתה רוסיה זקנה.

אז, האייספלדרים קנו מספר דברים נחוצים בחנות רוסית קרובה, ואכלו את ארוחת הערב שלהם במסעדה רוסית. אך כשהם חזרו לביתם, הם נבוכו להיווכח שאין שום דבר על המיטות , אין כלי מיטה או שמיכות. לכן הם היו צריכים לקחת כל דבר אפשרי מהמזוודות כמו מעילים או אפילו מעילי גשם לכסות את עצמם. הם בילו את לילם הראשון בחוסר נוחות זו. הורסט צילם את ביתם הראשון והצילום גם כן כלול בספר.

קפה לואי

בעזרת 1000 דולר שקיבלו מהדוד באמריקה, אביו של הורסט פתח בית קפה בבית שכור ברחוב באבלינג וואל (כיום רחוב ווסט נאנג'ין). בעזרת חבריהם ,בית הקפה נפתח למעשה ב11 לפברואר ,1939 מכר בעיקר עוגות אירופאיות ושוקולד בעבודת יד, וגם משקאות. הם שכרו שתי מלצריות אחת סינית ואחת יהודיה. בית הקפה הצליח מאוד. לפעמים היו שם יותר מ30 לקוחות מיותר מ 20 מדינות.הוריו של הורסט הסתדרו יפה מאוד עם העובדים הסינים. הם ביקרו מדי פעם בבתי העובדים הסינים שלהם וחגגו יחד את החגים..

בכל אופן, הימים הטובים לא האריכו זמן רב, ב18 לפברואר 1943, צבא הכובש היפני הכריז על אזור סגור לפליטים חסרי מדינה בהונגקאו, הגטו, והפליטים היהודים שהיגיעו לשנגחאי אחרי 1937, הוכרחו להכנס לגטו. כך האייספלדרים מכרו את בית הקפה שלהם, סיימו את החיים הטובים שבנו שוב בשנגחאי. זמן לא רב לאחר שפגש את היפנים, אביו של הורסט  קיבל התקף לב ואושפז בבית החולים.

מאוחר יותר, כיוון שלא היה לו מספיק כסף, אביו של הורסט מצא שותף לפתוח מחדש את בית הקפה לואי בתוך הגטו. ביום 28 לספטמבר , 1943, קפה לואי נפתח מחדש ברחוב ווארד  והרבה לקוחות לשעבר באו. כיוון שהיה פיקוח קפדני על שימוש בחשמל וגז בגטו, קפה לואיז לא יכול היה להגיש ארוחות כבעבר.

הצילום כתחביב

ההכנסה מבית הקפה לואי ספיקה למשפחת אייספלדר אפשרות לחיות חיים נוחים בגטו. אחיו הבכור של הורסט עבד גם הוא בבית הקפה. אחרי שהמשפחה התיישבה , הורסט, הילד הצעיר של המשפחה, נכנס לבית הספר היהודי של שנגחאי. לאחר זמן מה, הורסט אמר להוריו שהוא רוצה לעזוב את בית הספר כיוון שלא למד שם הרבה. הוריו הסכימו.

לאחר עזיבת בית הספר, הורסט נכנס לחברת יבוא-יצוא שוויצרית.  אמו ביקשה מכל לקוח כמעט עזרה במציאת עבודה לבנה, אחד מהם סידר לו את העבודה הזו. מאוחר יותר, הוא עזב את החברה השוויצרית  ועבד זמן מה,בבית חרושת ליצור קפאין מתה. בתאריך 27 למאי,1944, הורסט עזב את בית החרושת ,כיוון שלא אהב את העבודה הזו גם כן.

כפי שאמר הורסט, הוא היה צריך לחשוב על עתידו לאחר עזיבת בית החרושת. הוא מצא עניין רב בצילום, לכן החליט למצוא עבודה שבה ישמתמש באמנות זו. אז הוא החל ללמוד צילום ממר בילד מפולין. בסטודיו לצילום ,שם הורסט עבד מאמצע 1944, רוב צילומי הדיוקן נעשו בסטודיו. שוב, כיוון שהיה פיקוח קפדני על שימוש בחשמל הם לא יכלו להשתמש במבזקים. לכן הם השתמשו במראות כדי להאיר באור חיצוני את הפנים. כך גם בהגדלת תמונות, המגדל היה מחובר לצינורות ולמראות לכיוון אור שמש חיצוני. הסטודיו היה ממוקם באותה סמטה24 ברחוב ווארד, כדי להשיג דפי צלום וסרטי צילום וחומרים כימיים. כך הוא היה זקוק לאישור מעבר לצאת מהגטו. לצורך זה הוא היה צריך להתעמת עם גויה ,השליט היפני הנורא של הגטו לקבלת אישור המעבר. גויה היה ידוע כמשפיל ומכה את המבקשים לצאת ללא סיבה. אף אחד מהמשפחה לא ביקש אישור מעבר. הם נשארו בתוך הגטו כמעט כל הזמן. כי כל פליט בעל אישור מעבר היה חייב לענוד תג נראה לעין, להורסט היה תג אדום. הוא הראה לנו אותו כאשר ביקרנו אותו והסכים לאפשר לנו להביאו חזרה לשנגחאי כדי לשכפלו.

הורסט אייספלדר צילם אלפי תמונות בשנגחאי כולל סצינות רחוב ופעילויות שונות עם אנשים שונים פה. זה אפילו יותר מרשים שהוא צילם צילומים רבים למדי של החיים בגטו שהם אוצר בלום של היסטוריה מיוחדת. למשל הגן הגג של רוי ורחוב צ'וסאן, שאנו רואים כעת לעיתים קרובות, כולם נעשו על ידי הורסט. תמונה מעניינת היא חברתו גרדה ברחוב איסט יוהואנג הצפוף בין סינים לבושים בגדים מסורתיים. תמונה זו שימשה לעיתים קרובות בפרסומים וליצור פוסטרים.

שלום לסין

ב28 למאי, 1947, האייספלדרים  עזבו את שנגחאי לאוסטרליה, כשעה לפני העליה לספינה, הורסט צעד לאורך רחוב צ'וסאן. הוא אמר שהוא לעולם לא ישכח את המראות ברחוב זה באותו יום.

הורסט אמר לנו ,"העניינים לא היו מושלמים בשגחאי באותו זמן, אבל היא נתנה לפליטים יהודים מקום מפלט. היא הצילה את חיינו ,זה הדבר החשוב ביותר".