" היום אני כאן ומחר שם. אני הגעתי למקום הזה רק עכשיו אבל אני צריך להתחיל מיד..." אני היתי אפוף רגשות מעורבים כשהאזנתי לשיר הזה שנכתב על ידי יהודי יליד שנגחאי. המילים פשוטות ,אבל הן טבועות עמוק בראשי. אני ביקרתי הרבה אנשים עם רגשות זהים. אנו כולנו תינוקות ילידי שנגחאי,או כך מכונים בכל אופן תינוקות שנגחאי.

אני נולדתי ברחוב ווארד 138 (עכשיו רחוב צ'אנגיאנג) בגטו של שנגחאי בשנת 1942. 60 שנה מאוחר יותר , ביקרתי במקום הולדתי  להחיות את זכרונות ילדותי כפליט בשנגחאי.

רחוב ווארד הפך עכשיו לרחוב צ'אנגיאנג, זהו רחוב ארוך, רחב וסואן עכשיו ערוך בשורות בתים כהים אפורים  משני צידיו.

באתי  לרח' צ'אנגיאנג  מספר 138 ,ממש מול כלא טילאנצ'יאו.היה שם קיר נמוך על המדרכה ועל הקיר היתה שורה של מסגרות זכוכית  לתצוגת עיתונים . הסתכלתי לתוך השער, והיתה שם חצר גדולה, כמו מבוך, עם סמטאות ובתים. ממש ליד מספר הבית  על הקיר,היה לוח לבן עם אותיות סיניות כתובות בשחור וצלב אדום.  ניחשתי שזו היתה תחנת עזרה ראשונה או מרפאה. אז ראיתי סנדלר צעיר יושב ליד השער והוא היה מוקף בהרבה נשים. כמה מהן תיקנו את נעליהן, בעוד האחרות סתם הסתובבו שם.

המתרגם הסיני שלי אמר שלום לסנדלר ושאל אותו האם הוא יודע מה היה בית מספר 138 ומי היה בעל הבית."זה היה פעם חדר מתים של היהודים", ענה הסנדלר. הוא אפילו לא הרים את ראשו.הוא בודאי מתייחס לחצי המאה הקודמת כאשר אזור זה היה אזור תחום לפליטים חסרי מדינה  או הגטו כפי שהוא  כונה. והבנין מספר 138 היה שייך לאחד מארבעת בתי החולים לפליטים יהודים.

המילה גטו מזכירה את השואה באירופה אחרי שמזרח אירופה סופחה לגרמניה הנאצית. יהודים הוכרחו להכנס לגטאות שנבנו בהרבה ערים ואז נשלחו למחנות ריכוז, או מחנות השמדה, שם נהרגו. האם הגטו של שנגחאי שימש לאותה מטרה?

כמובן, שהיה פעם גטו בשנגחאי. הוא הוקם בפברואר 1943 והסתיים כאשר מלחמת העולם השניה הסתיימה , או אחרי שהיפנים נכנעו והיפנים הוכרחו לסגת משנגחאי בספטמבר 1945. מעל 1,726 פליטים יהודים מתו ובבנין מס' 138 ברחוב ווארד, כולל אבי , בזמן ש294  תינוקות יהודים נולדו שם משנת 1939 עד יוני 1945. תינוקות יהודים אלה נקראו אחר כך תינוקות שנגחאי. אני אחד מתינוקות שנגחאי.

"התינוקות שנולדו בגטו לא ידעו כמה העולם משונה כשהם היו ילדים קטנים" אני זוכר שמנפרד וורם אמר שוב ושוב כאשר ביקרתי אותו בקרונבורג ליד ממינגן בבוואריה , גרמניה. הוא הודה, " החוויות  שלנו בשגחאי היו שונות מאוד מהסבל של אלו שנשארו בגרמניה, "לכן אני חושב שאנו היינו ברי מזל להיוולד בגטו שנגחאי , למרות שהוא עדיין היה גטו. אנו היינו עוד יותר ברי מזל מאשר שאר בני המשפחה שנורו למוות בטרזינשטט, הורעבו למוות בלודז' והומתו בגז באושוויץ.

כשנהגתי לביתו של מנפרד, אני סובבתי את כפתור הרדיו ושמעתי שיר שנכתב על ידי סטפן: " אני כאן היום ומחר שם" הגעתי למקום רק עכשיו אך אני צריך להתחיל מיד..." אני מוצף ברגשות מעורבים  בכל פעם שאני מאזין לשיר הזה. המחבר גם כן היה פליט יהודי שנולד בשנגחאי.  המילים פשוטות, אבל הן טבועות עמוק במוחי.   ביקרתי הרבה אנשים עם אותם רגשות. אנו כולנו תינוקות ילידי שנגחאי, או תינוקות שנגחאי .

פגשתי  את  מנפרד כאשר ביקרתי במוזיאון היהודי של מינכן בקיץ 1994. גם הוא ביקר שם , החל מקיר התמונות . אחד מהם היה בית ספר יסודי בשנגחאי. הוא אמר לבנו שלידו שזה בית הספר שבו הוא למד  בשנגחאי. תמונה זו היתה מוכרת לי  גם כן. אני ללמדתי שנתיים בגן הילדים שהיה שייך לבית הספר היסודי הזה משנת 1945 עד 1946. אני אמרתי לו שלום  ושוחחנו על דברים מהעבר. באותו זמן , התכוונתי לנסוע לשנגחאי עם מפיק סרטים דיטריך שוברט וזו היתה הפעם הראשונה שחזרתי למקום הולדתי אחרי שאמי ואני עזבנו את העיר בחורף 1946.עכשיו הסרט שמספר סיפורים של הפליטים היהודים בשנגחאי הסתיים. מנפרד עדיין יכול לזכור בבהירות את ילדותו בשנגחאי.

מנפרד הזמין אותי לספריית המשפחה בזמן ששתינו קפה , הוא לקח ערמת מסמכים שבהם ראה מאמר שכתב ב 1945 לזכר דודו שונבאך, מנצח סימפוניה פעיל בוינה הקטנה בשגחאי על עיתון גרמני שהוצא לאור על ידי פליטים  יהודים. שונבאך היה מנצח אולם בית האופרה ושיחק תפקיד פעיל בארגון פעילויות תרבותיות לפליטים יהודי אירופה  בהונגקאו  בזמן שהוא היה  אחד מהם. על הקיר מצאתי תמונה של הסבא רבא של מנפרד . מנפרד היה  עמוק בתוך ההיסטוריה של המשפחה שלו. המשפחה עברה דרך שינוים דרמטיים והם כמעט שכחו שהם היו יהודי שנגחאי.

אביו של מנפרד ואמו הכירו על סיפון האניה לשנגחאי ונישאו בשנגחאי. מנפרד נולד ב3 ליוני , 1940 , שנתיים מבוגר ממני, והתגורר בהונגקו עם הוריו . ב 1943 , הוכרז על הקמת הגטו הונגקאו וכל הפליטים היהודים שהיגיעו לשנגחאי אחרי 1937 הוכרחו לעבור לתוך הגטו. הם גרו שם גם כן. הם היו ברי מזל לקבל קצבה חודשית של 5 דולר מאיש אמריקאי שחור מארה"ב  שהיה דייר של סבו של מנספרד בהאלה. אחרי שפרצה מלחמת פאסיפיק ב 1941, הקיצבה  הופסקה.

למעשה , כשהם התכוונו לעלות על האניה, לפליטים לא היה מושג לאן הם הולכים, ולא עשו שום הכנות. נודע להם שהם היגיעו לשנגחאי כשהם נחתו לבסוף.

לאחר הגעתם , הם היו צריכים להתאמץ על מנת לשרוד בסביבה החדשה. חלקם המשיכו בעבודתם כרופאים , בעוד שאחרי פתחו מסעדות או עסקים. הם קיוו להתחיל חיים חדשים כאן. הבעיה היתה שהיינריך הימלר, ראש המשטרה הנאצית, לא רצה לשחרר אותם. הוא התכוון לשלוט בגורלם ושלח את יוסף אלברט מייסינגר., הידוע כ"הקצב של וורשה" אז נציג הגסטפו ביפן, לשנגחאי לחסל את הפליטים היהודים בשנגחאי.

מייסינגר הציע את הפתרון הסופי ,או תוכנית מייסינגר. היפנים ,ניסו להתנגד להשפעה הגרמנית, לא  ביצעו את הפתרון הסופי, והקימו את התחום המוגבל לפליטים חסרי מדינה, שמתייחסת במקום לגטו של שנגחאי.

אחרי כניעת יפן, ההגבלה הוסרה והפליטים היהודים יכלו לשפר את תנאי חייהם. העדות לכך היא לידת תינוקות: 36 תינוקות נולדו בגטו בשנת 1942, 27 בשנת 1943,  48 בשנת 1944, 50 בשנת 1945, והמספר המריא ל114 בשנת 1946.

ב 25 ליולי ,1947, אניה אמריקאית שנהגה להעביר חיילים הגיעה לשנגחאי ולקחה 650 יהודים גרמנים ואוסטרים חזרה לאירופה, כולל משפחת מנספרד.  באותו זמן מנספרד היה בן 7, ולמד בבית הספר ההתאחדות היהודית של שנגחאי.

מנספרד עשה את העיסקה המסחרית הראשונה בחייו: הוא אסף בקבוקי קוקה קולה ריקים כדי להחליפם בסיגריות. לבסוף, הם היגיעו להאלה. הוא נזכר, "זה היה טבעי להורי להתעקש לחזור לשם, כיוון שזו מולדתם. אנשים מתגעגעים ככל שהם מזדקנים".

מנפרד מאוחר יותר עבד זמן מה במוסך, ואז זכה במילגה לא צפויה ולמד עיתונאות בקולג'. אחרי שסיים את לימודיו, מנפרד עבד עבור עיתון, אך לא הרבה זמן אחרי כן הוא התפטר ונסע למינכן שם למד משפטים ואז הצטרף למפלגת הסוציאל דמוקרטים על גרמניה. הוא גם יסד את מחלקת המימנגן של התאחדות הישראלים של גרמניה. מאוחר יותר הוא עבד בבית המשפט המקומי של ממינגן  כשופט ראשי, ובעת ובעונה אחת חבר מנהיג של בית המשפט החוקתי של בואריה.

על פי ראלף הירש, היסטוריון ומזכיר הכללי של  ס.ג'.סי.איי, בין כל הפליטים היהודים בשנגחאי,בסביבות 3000, עדיין חיים ורובם נולדו בשנגחאי. אלו שנולדו בגרמניה וברחו לשנגחאי מתו אחרי חצי מאה. רוב הפליטים היהודים הניצולים בשנגחאי חיים בישראל, ארה"ב, אוסטרליה וכמובן כמה בגרמניה. ראלף הירש גר בצלה, עיר צפון גרמנית ,והוא נסע לפילדלפיה ולמקומות רבים אחרים בעולם כדי להדק את הקשר של הפליטים היהודים לשעבר בשנגחאי. הוא ניסה רבות לגייס את הפליטים היהודים בשנגחאי לתרום מזכרות רלוונטיות ותערוכות.

פגשתי את ראלף הירש בתערוכה " יהודים בסין : מקייפנג לשנגחאי" במוזיאון האנתרופולוגי של סנט. אוגוסטין ליד העיר קלן. המוזיאון הציג גם תגליפי עץ וציורי מים שהפיק דוד לודוויג בלוך בשנגחאי משנת 1940 עד 1949. דוד בלוך כתב את ההקדמה לתערוכה.

ראלף הירש היה גם פליט בשנגחאי. הוא בא לשנגחאי עם הוריו ב1940 והם היו כמעט היהודים האחרונים שברחו. אחרי 1940 , אף יהודי גרמני לא היה בר מזל מספיק לברוח. ראלף הירש הוא בן 67 כעת, אבל הוא עדיין יכול לזכור ברעננות את השיקולים של הוריו לפני שהם יצאו לדרך.היו שלושה דרכים להגיע לשנגחאי: אחד היה לנוע דרך ברית המועצות ומונגוליה לסין דרך היבשה: השני היה לקחת רכבת דרך סיביר עד לעיר המזרחית ולדיווסטוק ואז לקחת אניה ליפן וז חזרה לשנגחאי: בעוד שהאפשרות השלישית היתה לנוע בים, או לקחת אניה דרך תעלת סואץ ודרך האוקינוס ההודי. בסוף, הם בחרו באפשרות השלישית.

ראלף הירש גם למד בבית ספר כדורי בהונגקו . זה היה בית ספר בחסות משפחת כדורי העשירה וסר אליס כדורי היה חבר בועד הקהילה היהודית בשנגחאי.

יחד עם ראלף הירש, אני הערכתי את גילופי העץ וציורי המים של דוד בלוך והגענו להבנה עמוקה של השפעת שנגחאי על היהודים בגלות . בהתבסס על ההבחנות החדות והבהירות שלו,דוד בלוך יצר כ300 גילופי עץ אשר הראו את החיים של 17,000 פליטים גרמנים, אוסטרים,פולנים וצ'כוסלובקים בשנגחאי.

מריאן שוברט נולדה ב 13 באוקטובר ,1946. הוריה היגיעו מברלין ונישאו בשנגחאי שם מצאו מקלט. דודיה ,סביה וסבתותיה גם ברחו לשנגחאי, אחרת היו עלולים להיהרג על ידי הנאצים . בשנת 1949 ,הם עזבו את שנגחאי יחד ונסעו לארה"ב ואחר כך לישראל. בשנת 1953 , הם עזבו את ישראל וחזרו לגרמניה. זה כשמאריאן היתה בת 7 ובבית ספר היסודי.  היא היתה חייבת להסתגל לסביבה חדשה שוב.

מאריאן שוברט היא כעת אחת מצוות שגרירות ישראל בפולין. היא ללא ספק השתוקקה לשנגחאי. היא עברה על אלבומי התמונות של אביה תמונות שצולמו בשנגחאי שוב ושוב, ושנגחאי היא נושא תכוף של דודיה כאשר הם משחקים ברידג' . היא אמרה שהיא לעולם לא תשכח היכן נולדה ומה שעבר עליה.