זוהי הסצנה שהתרחשה לעיני ילדה יהודייה: בגטו, גויה הוציא את חרבו מנדנה, החזיק אותה מעל ראשו, ואחר כך הנחית בחטף על זקנו של האב. באותו זמן פחדתי יותר מדי ולא יכולתי לדבר. חשבתי שהוא כרת את ראשו של אבי, אבל בסוף את זקנו של אבי הוא ניתק. לאחר מכן, החייל גויה פרץ בצחוק ...

עבור חיה הקטנה, הסצינה המרגשת היא בלתי נשכחת. היא לעולם לא תשכח אותה עד סוף ימי חייה. כחברת משלחת של יהודים "לומר תודה לשנגחאי", חיה, כילדה קורבן בזמן ההוא, סיפרה את סיפורה: היא העידה שהפולש היפני פעל באלימות וניתק את זקנו של אביה בחתך.

בשנת 1941, כדי להימלט מרדיפות הנאצים, אביה של חיה -- סמואל וולקין קיבל אשרת מעבר של יפן בווינה. לאחר נסיעה של שבועיים ברכבת הטרנס-סיבירית ושהייה קצרה בקוביי, חיה, ילדה מפולין ילידת 1934, הגיעה לשאנגחאי עם משפחתה כפליטים יהודיים אחרים.

מר וולקין היה רב. במהלך שהותו בשאנגחאי, הוא היה אחד המנהיגים בקהילת הפליטים היהודיים בשאנגחאי והיה עסוק עם החזרת החיים הרגילים לפליטים יהודיים שבאו לשאנגחאי. חיה ואחותה אסתר למדו בבית הספר היהודי שנבנה על ידי הקהילה היהודית הספרדית.

בשנת 1943, הכיבוש היפני הקים "גטו לפליטים חסרי נתינות" בשאנגחאי.

חיה נזכרה, החיים בגטו היו ממש קשים. משפחתנו הייתה בעלת מזל למדי להישאר ביחד בחדר אחד. כמעט 40 איש גרו בבניין אחד, וכולם השתמשו בבית שימוש אחד. בגטו, לא היה מספיק אוכל ומחלות התפשטו. לפעמים גם נמצא מישהו מת ברחוב. באותו זמן, אלף פליטים סיניים שהיו חסרי בתים בגלל תקיפת יפן גם חיו חיים קשים בהונגקאו.

פעם, הייתי חולה קשה ונזקקתי לצאת מהגטו לרופא. אבי לקח אותי, רק בת שבע, למשרד הגטו כדי לקבל את אישור מעבר. למפקד קראו גויה, הקצין היפני המפורסם באכזריותו. לא היתה לנו ברירה אחרת, אלא לגשת לגויה כי כל האישורים היו בידיו.

אבי סיפר לו את האמת, בתקווה לקבל את האישור. באותו רגע, הסצינה המרגשת קרתה. רב וולקין התבקש להניח את ראשו על שולחן המשרד של גויה. אף אחד לא היה יכול לסרב לו. ואבי ציית באותו זמן, גויה שלף את חרבו מתוך הנדן, החזיק אותו מעל ראשו ולאחר מכן הנחית אותו בחטף. באותו זמן פחדתי יותר מדי ולא יכולתי לדבר. חשבתי שהוא כרת את ראשו של אבי, אבל בסוף את זקנו של אבי הוא ניתק. לאחר מכן, החייל גויה פרץ בצחוק ...

למרות שהחיים בשאנגחאי היו קשים למדי, בכל פעם חיה נזכרת בחיים בה, יש לה עדיין הרבה זכרונות חמים ומתוקים. הוריה עשו את המיטב כדי לספק לכל המשפחה חיים רגילים. הם חיו בהרמוניה נהדרת והיו להם המון חברים קרובים. למרות מחסור במוצרים, כולם היו עדיין מוכנים לחלוק כל מה שהיה להם עם אלה שהיו במצב גרוע יותר. הרב וולקין ואשתו מצאו עוזרת סינית כדי לעזור להם, ובתמורה, הם נתנו לה מזונות. עבור האמה הסינית, המזונות האלה יכלו להציל את חייה. המזון בתקופה הזאת היה בהקצבה גדולה. למרות שהם לא דיברו באותה שפה, האמה חיה איתם בהרמוניה, והפכה לאחד מבני המשפחה. היא טיפלה בילדים באהבה רבה, לימדה אותם שירים, וגם עשתה כמה בובות משאריות בדים כדי לשמח אותם. כל הזיכרונות של חיה הקשורים באמה היו מתוקים "בתקופה הסוערת, היא נתנה לי חום ובטחון" היא אמרה, "אם אני אוכל להתקשר איתה שוב בדרך מדיה חברתית, אני אהיה מאושרת מאוד.