בתקופת מלחמת העולם השנייה, הפליטים היהודים חוו חיים קשיים בשנגחאיי. אבל לשכניהם הסינים היה עוד יותר קשה אפילו. זה אולי מוזר שהפליטים היהודים החליפו את האורז והלחם שלהם למזון חסר טעם של השכנים הסינים. ובכן, זה היה שינוי של טעם ליהודים אבל סיכוי טוב לשיפור התזונה שלהם.

להלן סיפורו של לי אהאו תושב סיני. לי נולד ב-1927 והתגורר בחדר בעליית גג בקומה השניה של בית ברחוב שינג'יאן (רח' סינגקייפאנג) בהונגקאו. החיים היו קשים אז למשפחה כמו לסינים אחרים שם, כך שהאוכל העיקרי שלהם היה נקרא קמח ששת הגרעינים (למעשה תירס) וטופו עם שאריות. כיוון שאחיו הצעיר היה קטן מאוד, הוא לא יכול היה לאכול שאריות טופו שהיו עוד יותר חסרות טעם, אמו הכינה לעיתים קרובות עוגות ששת הגרעינים עבורו. היו להם שכנים יהודים, זוג אשר היה יכול להרשות לעצמו אורז אבל הם העדיפו להחליפו וגם את הלחם שלהם בעוגות ששת הגרעינים שלנו. הם התעקשו או העמידו פנים ,שעוגות ששת הגרעינים היו טעימות. לי לא היה יכול להבין את זה, כי בעיניו אורז ולחם הם בודאי הרבה יותר טובים מעוגות ששת הגרעינים שלהם. עכשיו בראיה לאחור , הוא יכול להבין את זה טוב יותר. אולי המשפחה היהודית רצתה רק לעזור לשכנים הסינים ובאותו זמן לנסות טעם חדש.

ללי היה עסק קטן. כל יום ,דחף עגלה עם שמשיה ,שולחן ושני ספסלים לרחוב, הוא מכר חלב בבוקר, קפה אחר הצהריים, ולחם קלוי חלב וקפה בערב. לפעמים כשמזונות האלה לא נמכרו היטב, הוא מכר גזר,כרוב,בצל,ותפוחי אדמה. הפליטים היהודים אהבו מאוד גזר כתום ובטטות., אבל הם קנו רק אחדים מהם. לי לא דרש מהם הרבה. או שהסתפק בכל מה שהם נתנו. והיהודים אף פעם לא התמחקו. רק לעיתים נדירות היו ויכוחים וחילוקי דעות בין התושבים הסינים והיהודים.

היה זוג יהודים שגרו במספר 38 באותה סמטה. היתה להם בת מקסימה בשם מאיה. לבעל היה עור כהה כמו פקיסטני. הוא נאסר על ידי היפנים ואף אחד לא ידע לאן נלקח ואף אחד לא ראה אותו שוב, אפילו לא לאחר סיום המלחמה.

האשה נאבקה לחיים עם בתה. לאחר מכן היה לה חבר שהיא הביאה הביתה מדי פעם. החבר שלה היה נאה מאוד. היא יצאה עם החבר שלה לעיתים קרובות בלילה וחזרה למחרת היום. לכן ,היא ביקשה מלי ומאשתו לשמור על מאיה ללילה. פעם אשתו של לי הלכה לביתם, ולא מצאה שום קערה כאשר היא רצתה לעזור למאיה לרחוץ את פניה. היא חזרה ולקחה אחד מביתה. למחרת, אמה של מאיה התנצלה  על התרשלותה והודתה ללי ולאשתו שוב ושוב. למרות שהם דיברו בשפות שונות וחיו לפי מסורות שונות. שתי המשפחות הסתדרו יפה מאוד אחד עם השני.

ללי היה זוג שכנים אחר עם ילד קטן, שגר מולם, אומרים שהוא היה רופא , אך לי אף, פעם לא ראה אותו עוסק ברפואה. הוא היה תלוי תמיד בעזרה של הקהילה היהודית, פעם אשתו סבלה מכאבי בטן חזקים כל כך שהיא חשבה שהיא הולכת למות. אך הם לא הזמינו רופא. אך סיני שעבד כמתרגם ראה זאת והזמין רופא יהודי לביתו של לי. אחרי בדיקה מעמיקה הוא אמר שצריך לקחת אותה לבית החולים לניתוח.  הוא אמר שזה לא מחלת עיכול פשוטה. כיון שלי היה עני הוא היסס. בראותו את זה הרופא היהודי הלך הביתה והביא גלולה שחורה גדולה ואמר לאשתו של לי לבלוע אותה. אחרי זה אשתו נרדמה .למחרת ביקר אותה הרופא היהודי ואמר שמצבה השתפר מאוד והביא לה עוד גלולה שחורה גדולה. הוא בא שוב ביום השלישי ואמר שעכשיו זה בסדר והיא תחלים בקרוב. אז הוא היה רופא מקצועי ,מאוד מקצועי. אך הוא לא יכול היה לעסוק במקצוע כי הוא היה סגור בגטו.

הסמטאות של הגטו הכילו תושבים יהודים וסינים, ועל פי דבריו של לי היהודים היו חברותיים וידידותיים והסינים התיחסו לזרים ללא אפליה.