בתקופת מלחמת העולם השניה ,הרבה מתושבי שנגחאי חלקו חדרים  עם הפליטים היהודים. הזוג ,מר צ'ואן פורונג והגברת ז'אנג ז'אודי,קיבלו שש משפחות יהודיות בביתם. חיי היומיום של הדיירים היהודים שיקף את החריצות שלהם והאינטליגנציה שלהם.הם חלקו שמחה וצער עם מארחיהם השנגחאים והשכנים בזמנים הקשים.

בשנת 1942 הזוג עבר לרחוב וואיסייד באזור טילאנצ'יאו, ולא היו שם הרבה יהודים באותו זמן. בפברואר 1943, בכל אופן, הכובשים היפנים הכריזו על האזור הסגור לפליטים חסרי מדינה, והכריחו את הפליטים היהודים שהגיעו לשנגחאי אחרי 1937, לעבור לתוך האזור הסגור הגטו. כך היו יותר ויותר יהודים שם

ביתם עוצב ונבנה על ידי חברה בריטית.הוא נראה מודרני ומערבי. היו להם שני בניינים אחד לצד השני, הם גרו באחד מהם והשכירו את השני לשש משפחות יהודיות. שתי זוגות, אישה בגיל העמידה, נערה צעירה,ואשה זקנה אחת. לא היו ילדים, אולי הילדים לא יכלו להמלט לשנגחאי. בדרך כלל הם הלכו לעבוד מוקדם בבוקר וחזרו מאוחר בערב הנדו ראש כשנפגשנו. האוכל שלהם היה פשוט, בדרך כלל לחם ותפוחי אדמה, לפעמים עם מרק. הכלים שלהם היו בכל אופן, יפים. הם השתמשו בכלים מאמייל וכוסות יין שהביאו מאירופה. הם בישלו אחרת. הלבוש שלהם היה פשוט, רק חולצות מערביות וג'קטים. אחרי כניעת יפן בשנת 1945 הדיירים היהודים לא עזבו מיד. הם נשארו בשנגחאי עד שנת 1949, והשאירו  אחריהם חלקי רהיטים, כולל חביות עץ שהן עדיין שימושיות.

למעשה, כל הריהוט בבניין נעשה על ידי נגרים יהודים ,והם חזקים וניתנים לשימוש גם אחרי 70 שנה.אביו של מר צ'ואן הזמין את הרהיטים מנגריה מול הבנין  במחיר של 1,000 דולר (שהיה סכום כסף עצום). הרהיטים כללו שידה עם מגירות, ארון בגדים גדול, מיטה, שולחן וארבעה כסאות, כמו כן, שתי כורסאות שהנגר נתן לנו חינם. התבניות על הארון עדיין ברורות ויפיפיות. העץ חזק, כל הריהוט מלבד המיטה שימושי כיום.

רוב היהודים היו אנשים חרוצים ובעלי מיומנות כמו נגרים. למר צ'ואן היה עסק של בגדים, תפירה ומכירת בגדי נשים. כאשר הם היו זקוקים לאביזרים כמו כפתורים, היהודים סיפקו להם סחורה טובה. למשל, הכפתורים הסינים המסורתיים נעשו מבד, וטרם היו כפתורים מערביים בשנגחאי. אז הספק היהודי היה חותך עץ לחתיכות קטנות וניסר אותם לכפתורים ואז צבע אותם שיראו יפים. כפתורים קטנים לקחו הרבה זמן אך הם טרחו בכך. הם יכלו לתת לנו כל צבע וצורה שרצינו וסיפקו אותם בזמן.

בין הפליטים היהודים בהונגקאו היו מספר יהודים שלא הועסקו, והם היו תולים שלט על צווארם או על גבם המציינים שהם נגרים, צבעים, או חייטים, שמחכים לתעסוקה. משפחתו של מר צ'ואן שכרה פעם צבע יהודי בן יותר מ-50 שעבד קשה מאוד מבוקר עד ערב. הוא אפילו לא לקח הפסקה כלשהי. מר צ'ואן אמר שהיה לו חבר יהודי שמכר תכשיטים, וביקר אותו מדי פעם. הוא היה מופתע שחנותו היתה קטנה מאוד וכל משפחתו גרה ועבדה שם. לפעמים, הוא הלך לשם מוקדם בבוקר, אבל היהודי כבר החל את עבודתו. בעל העסק אמר למר צ'ואן "כל מה שאתה עושה, הכי חשוב זה שקדנות והשני אמינות" חבר יהודי אחר אמר למר צ'ואן "אם אתה טוב במשהו אתה תצליח"