יום אחד, קרוב לפתיחת מוזיאון הפליטים היהודים בשנגחאי, נכנס למוזיאון מבקר קשיש. למרות שנראה זקן מאוד, הוא היה נמרץ וחביב. אחרי הכניסה לאולם התצוגה החל להתרגש, בחן כמעט כל מדף תצוגה ואפילו כל תצלום יחד עם הכיתוב שלו. בשיחתו האחרונה עם צוות מתנדבי המוזיאון הוא הראה ידע רב בהיסטוריה של המוסיקה בשנגחאי ואהדה רבה למוסיקאים יהודים בשנגחאי. יותר מאוחר, המתנדב הבין שזה היה מר טאן בינגרואו, פרופסור מהקונסרבטוריון של שנגחאי.

המוצגים הזכירו לפרופסור טאן את הימים כאשר עבד יחד עם מוסיקאים יהודים בשנגחאי בתקופת מלחמת העולם השניה.

פרופסור טאן התגעגע במיוחד לאלפרד וויטנברג, מוסיקאי יהודי גרמני. אלפרד היה כנר הונגרי, מנצח, מלחין ומורה אשר היה ועדיין נחשב כאחד הכנרים החשובים של המאה ה19.

שמו הפך לערך במילוני המוסיקה. בתקופת מלחמת העולם השניה. אלפרד הפך לפליט בשנגחאי שנמלט מהשואה באירופה, בזמן שהותו בשנגחאי לימד מספר מוסיקאים סינים, כולל טאן שוזאן אשר הפך מאוחר יותר סגן נשיא הקונסרבטוריון של שנגחאי.-

מר טאן שוזאן הזמין פעם את אלפרד ללמד בקונסרבטוריון של שנגחאי. אלפרד נענה להזמנה והלך לקונסרבטוריון יומיום. בית הספר היה ממוקדם אז בצפון מזרח פרברי שנגחאי, לכן בית הספר שכר תלת-אופן כדי להסיע את אלפרד. זה בודאי היה קשה לפרופסור זקן בן ה80, אך הוא לעולם לא ויתר לעצמו.

אלפרד ניגן לעיתים קרובות בקונצרטים בשנגחאי, כולל ניגון הסולו והליווי, בעיקר בתיאטרון לייציאום. הקונצרטים מומנו בעיקר על ידי מריו פאצי המוסיקאי האיטלקי ,שגם ניצח על התזמורת, והיה מנהל התזמורת הסימפונית העירונית (כיום התזמורת הסימפונית של שנגחאי). פרופסור טאן הזמין גם את אלפרד לעיתים קרובות להופיע בקונצרטים שלו.

אחרי סוף מלחמת העולם השניה, אלפרד נשאר בשנגחאי כפרופסור של פרופסורים. הוא נפטר בשנת 1953 בשנגחאי.

מוסיקאי יהודי אחר שפרופסור טאן הכיר היה פריץ פיליפסבורן, יהודי צ'כי ,בעל קול הבריטון שתמך במוסיקאים סינים צעירים וסטודנטים כלכלית ורוחנית גם יחד. אחרי מלחמת העולם השניה ,סין נשלטה על ידיKMT  אשר אסרה כל אסיפה ציבורית, כולל אירועי מוסיקה. באותו זמן, רוב הפרופסורים למוסיקה נמנעו מארגון או אפילו השתתפות בארועי מוסיקה מפחד ענישה ממשלתית. מצד שני, מספר מוסיקאים זרים כמו פריץ הושיטו עזרה. כפי שפרופסור טאן נזכר, הוא ארגן פעם סדרת הופעות צדקה כדי לגייס כספים לתמיכה במוסיקה של סין, אך נתקל בהרבה קשיים. לכן פריץ קרא לכל המוסיקאים הזרים כמעט לקחת חלק בארועים, כולל ליסה רוביצ'ק, מוסיקאית צ'כית נוספת.

מוסיקאי זר נוסף שתמך בסידרת ההופעות היה הנרי מרגולינסקי שפעל כמנהל המוסיקלי להופעות צדקה. דחיפתו החזקה היתה המפתח להצלחת ארועי צדקה. לפני כל הופעה פרופסור מרגולינסקי נכח בכל הופעה ואחרי ההופעה השלישית הוא שאל את הסטודנטים האם יש ברשותם מספיק כסף והבטיח לתת הופעה נוספת במקרה והם זקוקים לעוד.זה היה מופע צדקה לשמו כיוון שהמוסיקאים היהודים השתדלו לענות על הציפיות.

בהיזכרו בחבריו הותיקים , פרופסור טאן אמר," זה היה חובה של שנגחאי לפתוח את שעריה לעם היהודי, בעוד שמצד שני , זה היה מזל של שנגחאי לקבל את המוסיקאים היהודים הללו שהשאירו עקבות יפים בעיר.