שנגחאי בתקופת מלחמת העולם השניה היתה כפי שמוצג בסרט הצרפתי "לה גרנד ואדרואיל". היא הפכה את התפישה הפופולרית של מלחמה. למעשה, מלחמה זה לא רק אומללות, חרדה, אימה או עצב. בסרט, כאשר פריז היתה מאוימת על ידי להבות המלחמה, הילדים יכלו עדיין להינות מתאטרון בובות, ואנשים יכלו להתאסף בתיאטראות והאופרה הלאומית בפריז.

בשנות ה-30 וה-40 , היו מספר אמנים בשנגחאי, כולל קבוצת אמנים יהודים בהונגקאו, אשר גרמו לאנשים לשכוח את הצרות של המלחמה ונתנו להם תקווה כאשר הוכו על ידי כוחות האופל.

אחד מהאמנים היהודים היה אלפרד וויטנברג, הכנר הראשון של בית האופרה של העיר אונדר דן לינדן . אלפרד נמלט מהשואה לשנגחאי כפליט, והוא הביא את כשרונו הגדול לסין. באותה שנה, המלחין היהודי אוטו יואכים ואחיו הצעיר וולטר יואכים היגיעו אף הם לשנגחאי. הם ניהלו חנות מוזיקה, ותזמורת קטנה שניגנה לעיתים קרובות בקפה DDS בשדרות ג'ופרה (עכשיו רחוב וואיהיי) . אלפרד והאחים יואכים היגיעו לשנגחאי חסרי פרוטה. על מנת להתפרנס, הם לימדו הרבה סטודנטים בשנגחאי שקידמו את מסורת מוזיקת העולם בסין. הסטודנטים שלהם כללו את פרופסור טאן שוג'אן אשר מאוחר יותר הפך לסגן נשיא הקונסרבטוריון המוזיקה של שנגחאי וסיטו ג'יוואן צ'לן סיני גדול.

זה בלתי אפשרי לעקוב אחר כל אחד מהאמנים היהודים הגדולים, אך אנשים יכולים לחוות ולהרגיש את קסמם בשנגחאי באמצעות הפוסטרים של הופעותיהם , תוכניות, כרטיסים וגזרי עיתונות. לדוגמא, ישנה תמונה של מוניקה הרנפלד,שחקנית נפלאה, על פוסטר של הופעתה הראשונה בתאטרון ברודווי בשנגחאי בשנת 1939. בתמונה, היא היתה מאוד יפה  עם שיער גלי, ריסים ארוכים וחיוך אלגנטי ונראתה כמו כוכבת הוליוודית. לילי פלוהר ורוז אלבך-גרסטל שתי זמרות, הופיעו גם הן על פוסטרים של אופרות דפרין אונד זופאל ודר אורלו. כמובן שהן כיכבו ביותר מאשר שתי אופרות אלו. חיוכן המקסים וקולותיהן המתוקים בידרו בודאי את לבבותיהם הדואבים של הפליטים היהודים ורפאו את פצעיהם.

שני קומיקאים שהרשימו את הפליטים היהודים: הרברט זרניק וגרהרדט גוטצ'אלק. הם היו מאוד פופולרים באותה תקופה והופעותיהם היו נושאי היומיום. לגרהרדט היו פנים מצחיקות ובידר את הקהל מיד כשעלה לבימה.

לתמונות הבמה שלו עדיין יש את ההשפעה הזו. היה לו ראש "ענקי" על גופו הרזה, ועשה פרצוף "רציני" שהפיק צחוקים. על פי דיווח של העיתון, בהופעתו בבית החולים ברחוב ווארד, הוא שיחק שוער במשחק כדורגל, בלובשו כפפות שוער וכובע גבוה. כששחקני הקבוצה הנגדית בעטו לשער,  הוא הסיט וילון לפני קו השער. זה היה משעשע למדי.

הפליטים היהודים בשנגחאי לא ויתרו על החושים האמנותיים שלהם ושמרו על זהותם התרבותית בהונגקאו. הם הפכו את אזור טילאנצ'יאו בהונגקאו ל"וינה הקטנה" המשגשגת עם מסחר ואמנות תוססים. הם ניהלו יוזמות רבות כגון תחנות רדיו, פרסומים, חברות ספרותיות, ארועי ספורט, והופעות בפאבים וגני גג ובבתים. הם היו שרים, רוקדים ומשחקים בכל הזדמנות

., ומשכו קהל  רב. הם גם בקרו במקלטי פליטים ובתי חולים ונתנו קרן אור של תקווה לאנשים מוכי גורל.