מייקל בלומנטל הוא אחד האנשים המפורסמים ביותר מבין הפליטים היהודים בשנגחאי. אחרי שעזב את שנגחאי לארה"ב, מייקל התקדם דרך מכללה קהילתית, למד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ולבסוף עשה את תואר הדוקטורט שלו באוניברסיטת פרינסטון. הוא הפך לתת-עוזר המזכיר של ממשל קנדי בגיל 35, והוא הצטרף לממשל קרטר כשר האוצר בשנת 1977.

כיום, מייקל הוא אוצר המוזיאון היהודי בברלין. מייקל חזר להונגקאו 8 פעמים, למרות שנשבע שלעולם לא יחזור שנית כאשר עזב.

הקשר הראשון שלי עם מייקל היה באמצעות אי-מייל עם מספר שאלות.

שלחתי את האי-מייל קרוב לשעת חצות. לא ציפיתי לקבל תשובה כלשהי במהרה, ואני אפילו לא ידעתי היכן הוא. הוא יכול היה להיות בברלין או בפרינסטון. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הופתעתי והתרגשתי למחרת בבוקר כאשר ראיתי את תשובתו, וגיליתי שהתשובה הגיעה שעה לאחר ששלחתי את שאלותי ותשובותיו היו מאוד זהירות.

באותו בוקר, התקשרתי במקרה למומחה בלימודי יהדות, והזכרתי את ההתכתבות ביני לבין מייקל. המומחה לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. הוא התעשת לאחר זמן קצר, ואמר: "אה...מייקל בדרך כלל לא עונה על מכתבים".

אז הבנתי שמייקל בלומנטל הוא אחד היהודים המכובדים שמצא פעם מחסה בשנגחאי. בשנת 1938, מייקל ברח מהשואה בגרמניה הנאצית יחד עם הוריו, ושהה בשנגחאי מגיל 13 עד 21. הוא עבר לארה"ב אחרי מלחמת העולם השניה. בפחות משש שנים, מייקל התקדם דרך מכללה קהילתית, למד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ולבסוף קיבל את תואר הד"ר שלו באוניברסיטת פרינסטון.

ארבע עשרה שנים מאוחר יותר, כשהיה בן 35, הוא מונה לתת-עוזר מזכיר המימשל קנדי, אחראי על שיחות סחר. ביום הראשון בתפקיד, הוא פגש נציג רשמי של משרד החוץ והציע לקנות לו ארוחה. הנציג שאל, "האם נפגשנו"? אז, מייקל הוציא פיסת נייר ישנה. זו היתה ויזה ישנה. "כן, אנו נפגשנו. אתה חתמת על זה בשבילי. זה לא אסון לארה"ב לתת לפליטים להכנס, נכון?"

בשנת 1977, מייקל הפך לשר האוצר של מימשל קארטר , שזה באמת תפקיד רשמי חשוב. למרות שהכנסתו השנתית צנחה מ 473,000 דולר אמריקאי ל-66,000 דולר אמריקאים, הוא הסתכל סביב המשרד הענקי בוושינגטון וצחק, "זה לא רע לילד משנגחאי".

מייקל בלומנטל הוא דוגמא לחלום האמריקאי שהתגשם, התחלה של פליט בינלאומי , סטודנט עני,ואז אקדמאי, איש עסקים מצליח ולבסוף הפך לפוליטיקאי ראשי בממשל הפדרלי של ארה"ב.
בתשובתו, מייקל סיפר שהוא היה באמת ילד משנגחאי. הוא למד בבית הספר היהודי בשנגחאי משנת 1939 עד 1942, ובית הספר היה ברח' שאנשי ביי, ליד בית כנסת יהודי כשניים או שלושה בלוקים מרח' נאנג'ין שי.

כשהם היגיעו לשנגחאי, הם עדיין יכלו להרשות לעצמם לשכור דירה קרוב לרח' וואיהיי. אבל לאחר פרוץ מלחמת הפאסיפיק, המצב החמיר ומייקל נאלץ לעזוב את בית הספר ולמצוא עבודה. זמן מה, הוא מכר לחם ושכרו היה חצי לחם פרוס ליום. הוא לא אכל אותה במקום זאת הוא מכר אותה כדי שיוכל לקנות מזון יותר גס למשפחה. בשנת 1943, כוחות הצבא היפני הכריחו את הפליטים היהודים לעבור לאזור סגור לפליטים חסרי מדינה, הגטו של הונגקאו. זה היה שטח לא יותר גדול מאשר שני ק"מ מרובעים, אך היו שם,  18,000 יהודים. מייקל ומשפחתו עברו לשם גם כן, וגרו בחדר בעליית גג ברח' צ'ושאן מספר 39 (עכשיו רח' ג'אושן).

שאלתי את מייקל, "נאמר לי שאתה נשבעת כאשר עזבת את סין אחרי מלחמת העולם השניה שאתה לעולם לא תחזור. מה שינה את דעתך?" תשובתו היתה :"לראשונה חזרתי לסין בשנת 1973, כי זו היתה ארץ שונה לגמרי ממה שעזבתי. היא כמעט נהרסה בגלל המלחמה".

בשנת 1973, מייקל חזר לראשונה לסין כיו"ר ועדה לאומית של יחסי ארה"ב-סין לשוחח על חילופי תרבויות בין סין לארה"ב . הוא בא שוב ב1978 ו1979 כשר האוצר ופגש את דנג סיאופינג שהיה סגן היו"ר של סין לשוחח על ענייני כלכלה וכספים  ולהמשיך את הקשרים בין ארה"ב וסין. אז, הוא נחשף לשגרירות ארה"ב בסין כשליח מיוחד של נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר.

 "ידעתי הרבה פחות על סין כאשר היתי שם מאשר כשעזבתי" אמר מייקל, " עכשיו כאיש זקן, אני חייב לומר שלמדתי הרבה דברים בעלי ערך אז בשנגחאי. סין היא חלק חשוב בחיי. הנסיון שלי שם היה בעל השפעה מרחיקת לכת על הקריירה שלי בארה"ב". הוא גם אמר בזכרונותיו "מארץ הגלות לוושינגטון", "מה שראיתי ולמדתי בשנגחאי הרשים אותי עמוקות. אני לעולם לא שכחתי את הרגעים הללו כאשר ישבתי ליד שולחן העבודה או נתתי עצות לנשיא".

בשביל מייקל, ארה"ב היא ביתו,אך סין היא השורשים שלו. בכל מקרה, הוא לא העריך הרבה את שורשיו בשנים המוקדמות שלו. הוא סיפר להמון מראיינים שהוא היה מאוכזב לחלוטין משנגחאי, גן עדן מבורך ופאריז של המזרח. לא היה לה חוק, היא היתה עניה ומלוכלכת מלאה במחלות, שחיתות, וזנות, וקבצני רחוב שכבו מתים ברחובות. כמו רוב הפליטים היהודים האחרים בשנגחאי, מייקל ומשפחתו חשבו שלא ישארו שם הרבה זמן, ושהם יעברו לארץ אחרת בקרוב. הוא גם הודה שהם לא פיתחו שום יחסים עמוקים עם הסינים המקומיים כמו פליטים יהודים אחרים, הם הושפעו על ידי זרים אחרים, בעיקר אנגלים ואמריקאים, שבזו לסינים, והרחיקו עצמם משכניהם הסינים. לכן הוא יכול היה לדבר רק קצת סינית בניב שנגחאי שלמד מבעלי דודי חימום ונהגי ריקשות. התרשמותו מהאוכל הסיני היתה רעה ביותר עד שיכול היה בסיום מלחמת העולם השניה ללכת למסעדות סיניות ברחוב נאנג'ין כשיכול היה להרוויח יותר. כמובן שהיו פליטים יהודים אחרים שהתעניינו בסין ובשנגחאי. למשל,חבר ילדות שלו שהיה נלהב מדברים על סין ויותר מאוחר עבד עבור שגרירות ארה"ב בסין.

לאחר פתיחת שגרירות ארה"ב בסין לפני 36 שנים, מייקל לקח חופשה בת יומיים ובא לשנגחאי להחיות את זכרונותיו. בשנת 1979, הבית הישן שבו גר פעם היה עדיין שם בשנגחאי, ושכניו היו עדיין שם,והאזור היה עדיין עני ומלוכלך. הוא ראה סין ושנגחאי שונים כל פעם כשבא לאחר מכן.

הארץ והעיר הפכו ליפות יותר ויותר ומקסימות. הוא האמין שראה נס.

לאחר שפרש, מייקל בלומנטל התעניין בהיסטוריה של יהודי גרמניה, ופרסם ספר "הקיר הבלתי נראה: סודות של יהודים גרמנים" אשר חקר למה יהודים נרדפו על ידי הנאצים  בשנות ה-30 וה-40 מההיבט ההיסטורי. יותר מאוחר,נסיונו המיוחד הפך אותו לאוצר הראשי של המוזיאון היהודי בברלין. כך הוא נסע הרבה בין פרינסטון לברלין.

המוזיאון היהודי בברלין הוא המוזיאון הגדול ביותר באירופה ושמר עדויות היסטוריות של היהודים בגרמניה במשך 2000 שנה, כולל תרומתם המופלאה לגרמניה בתחום האמנות, הפוליטיקה,המדע והעסקים ואת סבלם האומלל בראשית המאה ה-20. המוצגים העיקריים של המוזיאון, 3,900 מזכרות היסטוריות וחפצי יומיום שמתוכם 1,600 הם מקוריים, הם על אנטישמיות והשואה.

העיצוב של המוזיאון גם כן מאיר עיניים מאוד. זה כמו מנהרה המובילה את המבקרים מהיום לגהינום של העבר. ביקרתי במוזיאון און-ליין, ותהיתי איך הממונה מרגיש לגבי יסוריי ילדותו והימלטותו מהגהינום של גרמניה הנאצית.

יום אחד בפברואר 2015, מייקל חזר לשנגחאי בפעם השמינית. הוא ביקר במוזיאון היהודי בשנגחאי ברחוב צ'אנגיאנג 62, ובחן כל פרצוף בתמונות שבתצוגה, ומצא את שמו ואת שם הוריו על קיר השמות. איש זקן בן 89, מייקל נראה כמחייה את ילדותו כשנגע בהם, ופניו זרחו במתיקות באור השמש.