ב23 ליוני, 2014, תערוכת הפליטים היהודים בשנגחאי נפתחה בגבעת הקפיטול, שבבירת ארה"ב בוושינגטון. וטקס הפתיחה גרם לסנסציה עצומה בקרב הפוליטיקאים.

אחרי נאום הפתיחה של AJC, מר גואן וואיונג עמד לשאת נאום בשם מוזיאון הפליטים היהודים בשנגחאי, אך הוא הופרע על ידי אנשים רבים כולל סנטורים אמריקאים, יועצים לענייני יהודים של הנשיא אובמה ודיפלומטים ישראלים רמי מעלה. זה היה מדהים שהם נחפזו לגדוש את במת הנואמים וחיפשו כל הזדמנות לדבר. מר גואן פשוט נעזב בצד. כשתורו הגיע לבסוף הוא שם הצידה את הנאום שהכין, ודיבר בספונטניות. הוא בעיקר ענה לנואמים לפניו, והזכיר כיצד תושבי הונגקאו עזרו והתידדו עם הפליטים היהודים בתקופת השנים הקשות והדגיש את האופי הפתוח והמחבק של העיר שנגחאי. אז, מר לו קאנג, סגן השגריר של סין, דיבר על המחויבות של הממשל הסיני לצדק ושלום בינלאומיים.

אחת מהדוברות שהתערבה היתה יהודיה משנגחאי, גברת קשישה. היא היתה לא היתה ברשימת הדוברים של אותו יום,אך היא חיפשה הזדמנות לדבר. היא אמרה בניב השנגחאי המקומי, "הלכתי לשנגחאי כשהיתי בת 13, וגרתי בשדרות ג'ופרה. אני עדיין דוברת את הניב השנגחאי". 

המארגנים הזמינו כ100 אנשים לטקס הפתיחה, אבל כמעט 200 אנשים הופיעו למסיבת הקוקטייל לפני טקס הפתיחה. מספר פליטים לשעבר הביאו את משפחתם לטקס, כי הם רצו שילדיהם ונכדיהם ידעו יותר על ההיסטוריה שלהם בשנגחאי.

לוחות התצוגה הובילו את המבקרים 70 שנה לאחור ל"וינה הקטנה" בהונגקאו. האנשים האמיתיים וסיפוריהם רגשו את המבקרים עמוקות. כפי שדובר אמריקאי אמר, סיפורי שנגחאי היו מרגשים ביותר ומעוררי הערצה. הוא העלה שאלה מעניינת :"מדוע שנגחאי קיבלה כל כך הרבה פליטים יותר מארה"ב, קנדה או אוסטרליה כאשר הקהילה הבינלאומית גינתה את השואה פה אחד"?

לוח תצוגה אחד סיפר את הסיפור של "קצין יפני שחתך את זקנו של רבי בבת אחת". זה היה סיפור חדש, כיוון שנמצאו עדויות חדשות. וסיפור חדש זה היה מושך את העין במיוחד, כי הוא היה שונה מהדעה הרווחת שהיפנים לא התעללו בפליטים היהודים בשנגחאי.

מוזיאון הפליטים היהודים בשנגחאי מצא עדויות רבות נוספות לאחרונה. המוזיאון עשה כמיטב יכולתו לאסוף עדויות וסיפורים, כי לא הרבה אנשים זוכרים עדיין את ההיסטוריה המיוחדת הזו ואילו שחוו את ההיסטוריה הזו, הולכים לעולמם. כך שכל פעם שיהודי שנגחאי לשעבר מבקר במוזיאון הצוות יוצא לדבר איתם בתקווה לעורר בהם זכרונות ולגייס סיפורים נוספים. למשל לפי חיה סמול, יהודיה שנגחאית, בשנת 1943, היפנים הכריזו על אזור סגור לפליטים חסרי מדינה והפליטים היהודים הוכרחו להכנס לאזור זה ולהיות תחת איסורים קפדנים. באזורים התחומים אנשים סבלו מחוסר מזון ומגפות.

חיה היתה חולה קשה כשהיתה בת 7, והיתה חייבת לראות רופא מחוץ לגטו. אביה, רבי וולקין (אחד ממנהיגי הפליטים היהודים בשנגחאי), לקח אותה למשרדו של גויה, ה"מלך" של הגטו של שנגחאי. שם התרחש משהו איום, רבי וולקין הצטווה להניח את ראשו על שולחנו של גויה. הוא עשה זאת כי אף אחד לא היה יכול לסרב לפקודות של גויה. אז גויה הוציא חרב מנדנה, החזיק אותה גבוה ואז הוריד אותה באיבחה, הוא חתך את זקנו הארוך של רבי וולקין.

החיילים היפנים מיד פרצו בצחוק. זו היתה חוויה נוראית ומשפילה מאוד עבור חיה. היא אמרה שהיא סיפרה זאת לילדיה בשיקאגו שוב ושוב. "שום דבר לא היה אפשרי עבורנו  ללא הקבלה והאהדה והעזרה של העם הסיני". 

הגברת ג'ודי מאי צ'ו, נציגה של ארה"ב מקליפורניה , סיפרה סיפור אחר לאחר ביקורה בתערוכה בוושינגטון. כאשר היא ניסתה לקבל התנצלות מבית הנבחרים האמריקאי על חקיקת המנע כלפי הסינים. עורך דין יהודי מפורסם עזר לה חינם אין כסף. לבסוף, בית הנבחרים של ארה"ב העביר פה אחד החלטה להתנצל על חקיקה זו. היהודים האסירי תודה, החזירו לסינים על אדיבותם.

מר צ'אן ג'יאן, אוצר מוזיאון הפליטים היהודים בשנגחאי, סיפר סיפור נוסף של אסירות תודה. בשנת 2013, פליט יהודי לשעבר שהיה כבר בן 92, התעקש להגיע לשנגחאי. הוא עשה זאת ונפטר חצי שנה לאחר מכן. היהודי השנגחאי הזקן, מימן את לימודיו של סטודנט סיני אחד במכללה בארה"ב. ישנם עוד מעשים רבים של אסירות תודה. במרץ 2014, משלחת יהודים הגיעה לשנגחאי לומר תודה לאנשים כאן.

מר צ'וי טיאנקאי, שגריר סין בארה"ב, פספס את טקס הפתיחה כיוון שהוא נפגש עם ד"ר הנרי קיסינג'ר בניו יורק. הוא הגיע לתערוכה מיד עם שובו והוא אמר שזו התערוכה המקומית הראשונה שמתקיימת בגבעת הקפיטול ולמעשה זה היה צעד דיפלומטי מעשי שבו סיפרו סיפורים עם תמונות ומוצגים שונים. הוא הזכיר גם שנוכחות של כל כך הרבה פוליטיקאים ידוענים, כולל היועץ לענייני יהודים של הנשיא אובמה ותת השגריר של ישראל בארה"ב והעיתונות האמריקאית הנלהבת, זה מראה היטב על השפעת היהודים בארה"ב. כמובן, הרגיש גאווה גדולה כיליד שנגחאי.

טקס הפתיחה נמשך ארבע שעות עד 8 בערב. אף אחד לא רצה לעזוב.