את הקשר המורכב בין הרומנים של לו שון לרומנים של מו יאן ניתן לכנות מצגות שונות של "הנרטיב בטווח בינוני" בהיסטוריה של הספרות הסינית המודרנית בתקופות וברמות תרבותיות שונות.

יצירת הרומן של לו שון החלה בשנת 1913 והסתיימה בשנת 1935. זה היה רק ​​22 שנים. עבודותיו היצוגיות כוללות בעיקר את "נוסטלגיה", "קריאות קרב", "נודדים" ו"סיפורים ישנים מחדש", בסך הכל 33 פרקים של סיפורים קצרים. ואילו יצירת הרומן של מו יאן החלה בשנת 1981. "דורה אדומה", "צפרדעים", "חיים ומוות מתישים אותי" ועוד הן עבודותיו היצוגיות של מו יאן, סה''כ 11 רומנים, ויותר מ-110 סיפורים קצרים. מנקודת מבט של הרקע לסיפורים, , והכמות שלהם, ישנו פער ענקי  בין שני הסופרים ואין ביניהם קשר ממשי. יחד עם זאת, מבחינת הנושא, עלילת הסיפור והשימוש בשיטות נרטיביות, היצירות שלהם מציגים את אותם המאפיינים: היצירות מתרכזות בחברה הכפרית שבה נולדו הסופרים, וגם מזכירות את החיים בעבר (בעיקר בין 1900 ל-1960).

מעבודותיהם עולות שיטות יצירתיות מיוחדות, כי היצירות מתמקדות בסצנות החיים ודרכי העולם של כפרים מסוימים שהמספרים מכירים, והן כתובות במילים, נקודות מבט ותקנים קוגניטיביים מסוימים שמובנים לקוראים הפוטנציאליים. שיטות יצירתיות האלה, לפי סיכומו של לו שון ביצירתו משנת 1935, סוג הספרות הזה מכונה "ספרות מולדתית" (ספרות "Xiang Tu"). המונח "Xiang Tu" שבו השתמש לו שון במקור התייחס למקום הולדתו הרחוק (מנקודת המבט של חלל וזמן) מביתו הנוכחי של הסופר. לכן, המושג של "ספרות מקומית" מתייחס בעיקר לסוג העבודות של הסופרים שעזבו ואפילו נטשו, בצורה פסיבית או אקטיבית, את מקום הולדתם וחיו במקום אחר, ובעבודותם הביעו את הגעגועים (למקום הולדתם) באמצעות תיאור של האנשים והחיים בה.

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20,  יחד עם השינויים וההתקדמות של גל המחשבה הספרותית והחברתית הסינית, עברו גם המושגים של "המולדת" בכתב הסופרים בדורו של לו שון ו"ספרות מולדתית" שינויים כי הקטגוריה התרחבה, הקונוטציה הפכה לעמוקה יותר בהדרגה, וגם משמעותם הייתה מופשטת יותר. לבסוף שני המושגים הפכו להיות סמל לדימוי ספרותי וסגנון ספרותי מסוים התואם באופן ישיר תפיסות ערכיות כמו "מסורתי", "לאומי", "ציבורי", "עממי", "כפרי" וכדומה. תפיסות ערכיות אלה שמייצגות את תרבויותיה של החברה הסינית כולה, עומדות בצד אחד של הערכים הדואליסטיים, ובצד שני נמצאים המונחים כמו "מודרני", "עולמי", "עליון", "רשמי", "עירוני" וכו'.

לאחר מכן, על רקע התנועה הספרותית של "פוליטיקה במקום הראשון והספרות מאחור" שנמשכה יותר מ-30 שנה, כמעט נעלמו המושג החברתי והפרטים ההיסטוריים העשירים שקשורים לתרגול היצירה הספרותית הספציפית. דרכי החיים והסיפורים המגוונים של המקום "מולדת" משולבים ברעיונות היצירתיים של הסופרים ובטקסטים הספרותיים שלהם בצורה עמוקה עם אידיאולוגיות שונות כגון סוציולוגיה ואפילו כלכלה פוליטית כמו תרבות מסורתית, רוח לאומית, וחיי האיכרים בכפרים.

בהתאמה, הפונקציה החשובה והמקורית של "ספרות מולדתית", שמבקרת את המציאות וחוקרת את הרוח ההומניסטית, נעלמה לחלוטין, יש במקומה רק עלילות אובייקטיביות ומציאותיות ודמויות טכנולוגיות.

נעלם גם הרגש של נוסטלגיה שנותח בפירוט על ידי  לו שון. היווצרותה של נוסטלגיה בעלת דמיון מסוג זה מבוססת על המאפיינים המגוונים, החוויות השונות וכישרונותיהם של הסופרים.

רק בשנות ה-80, עם עלייתו של דור הסופרים "המחפשים את שורשיהם", לרבות מו יאן, קמה "הספרות המולדתית" לתחייה.

בניגוד לסופרים רבים מאותו הדור שעזבו את נושא "המולדת" והתמקדו  בנושאי החברה הנוכחיים, מוקד הרומנים של מו יאן נותר בסצנת הנרטיב הייחודית של "המולדת", כמו שגם הוכח ביצירה המיוצגת שלו. המושג "המולדת"  ברומנים של לו שון נותר תמיד מעורפל בסצנות הגיאוגרפיות וההומניסטיות המבוססות על כפרים קטנים ועיירות קטנות כמו שאו סינג-- עיר הולדתו של לו שון,  ובה מתרחשים רוב הסיפורים ברומנים שלו. הרומנים של מו יאן גם מייצגים את נטייתו להעניק ל"המולדת" האמיתית,  העיר גאו מיבמחוז שן דונג, קונוטציות ותמונות ספרותיות.

בנוסף לכך, כפי שהבנייה הנרטיבית של הרומנים של לו שון מעניקה את הסצנה הספרותית כסימן גאוגרפי סטגנטי של מחשבות וסגנונות החיים של "אזרחים סיניים מסורתיים", גם הבנייה הנרטיבית של הרומנים של מו יאן מעשירה ומחזקת ללא הרף את המעמד של העיירה גאו מי במחוז שן דונג כסימן ספציפי של החברה וההיסטוריה המסוימות. כאן הרומנים של מו יאן מציגים את אותם מאפיינים כמו הרומנים של לו שון: הגיבורים ברומנים נפרדים מהמקום שבו מתרחשים הסיפורים. אך הרומנים של לו שון מבוססים יותר על עמדתו ומחשבתו כסופר על רקע החברה הפיאודלית הסינית  של ראשית המאה ה-20, ותוכן הרומנים הוא רציונלי יותר מרגיש. הרומנים של מו יאן הם בדיוק הפוכים. הנרטיב שלו נתמך בעיקר על בסיס רגישות. יצירותיו כוללות גם ידע ורציונליות, אך הן לא חשובות באותה מידה של רגישות. הסגנון של עולם הרומן של מו יאן נראה אפוא ישיר ופרוע יותר בהקשר של עידן מורכב ואפל.

בחקירת הסיבה מנקודת המבט של היוחסין הרוחני, כמובן, ניתן עדיין לייחס את הסגנון של מו יאן לסוג של מחשבה והרגל אסתטי של הדור המחפש את שורשיה של  הספרות. עם זאת, מו יאן יצר התרחבות ייחודית וחדשנית בהרגלם של סופרים רבים אחרים, בכך שהמבנה של יצירותיו חרג הרבה יותר מתחום הכולל את הספרות או ההתפתחות החברתית. לצורך השגה של הבנה עמוקה ואובייקטיבית יותר, אולי אפשר לחקור מנקודת מבט של הסיכויים העתידיים של ה"מולדת" והנושאים החברתיים וההיסטוריים כמו ההשפעה של המודרניזציה, העיור והגלובליזציה.