בסין, טיול תרמילים הוא לא מילה פופולרית. בעבר, טיולים רגילים היו אפילו לא כל כך רגילים לסינים. היום בעצם יוצאים יותר ויותר אתרי תיירות סיניים מעניינים ויש סיפורים מפורסמים באינטרנט על הטיולים. אבל לא מוצאים הרבה על טיולי תרמילים. אני חושבת שהסינים לא כל כך מוכנים לחשוב על טיולי תרמילים, מפני שרובנו מטיילים בשביל הכיף, כדי לברוח מלחץ הלימודים או העבודה, אנחנו לא מטיילים כדי לטייל. יש קצת הבדלים בין שני הדברים, כי לנו יש רעיון שאם אנחנו עובדים קשה, סובלים מלחץ בימי לימודים או עבודה, אז אנחנו יכולים לקבל כסף רב או ציונים גבוהים ובמיוחד, חופשה עם הרבה כיף. בחופשה הזאת, אנחנו הולכים לטיולים, ואלה הטיולים המושלמים: לגור במלונות יקרים, לאכול ארוחות טעימות, לשכב על מיטה נוחה וכו'. אנחנו לא חושבים על תרמיל גב או שק שינה, כי זה נורא לחשוב לחזור לעבודה כאשר ישנים בשק שינה קטן, לא?

אולם, יש אנשים שאוהבים טיולי תרמילים. הסיפורים שלהם לא מפורסמים אבל מעניינים יותר. מזל שיכולתי לשמוע על אחד הסיפורים בהרצאה והתחלתי לחשוב על המשמעות של טיול התרמילים.

זה הסיפור (אני= מספר):

בשנת 2001, גמרתי את בחינת הכניסה לאוניברסיטה ועשיתי תוכנית משוגעת: החלטתי לנסוע לטיבט לבד. בתקופה הזאת לא הייתה רכבת לטיבט, אז חלק מהמסע שלי היה באופניים וקצת ברגל. גם הימים הקודמים ברכבת לא הרגשתי טוב כי המקום הקטן ברכבת הישנה לא היה נוח לי. בסוף הגעתי למקום וחשבתי שאף פעם לא היו לי טיולים כל כך מעייפים כמו עכשיו. אבל זה היה נכון רק בזמן הזה, אפילו לא נמשך לשעה.

 כאשר נכנסתי למקדש, ראיתי זקן אחד במעיל צהוב, על המעיל יש כמה מילים: זקן אחד מגואנשי נוסע בכל רחבי המדינה עם זוג אופניים אחד לכל המדינה, עם אופניים אחד. התרגשתי והלכתי לדבר איתו, והשיחה השפיעה עליי מאוד. עד היום אני חושב עליו ומספר לאנשים שרוצים לדעת על טיול תרמילים סיפורים עליו: הוא טייל בסין עם זוג אופניים אחד, בגיל שבעים עדיין היה יכול לנסוע לטיבט בגלל הרצון. אני מאמין שהוא המשיך ברכיבת האופניים שלו אחרי הטיול לטיבט. ואני, בגלל הסיפורים שלו, מצאתי סגנון חיים מיוחד ומעניין: ליהנות מטיול תרמילים. גם החלטתי לעשות תוכנית משוגעת הרבה יותר מהראשונה: לנסוע לטיבט רק באופניים. זה ההתחלה של טיולי תרמילים שלי.

רכיבת האופניים לטיבט של הזקן לקחה עשרה ימים, אבל הטיול שלי לקח שתים עשרה שנים. באמת חיכיתי שתים עשרה שנים לטיול השני לטיבט, טיול רק באופניים. לפני הטיול, ידעתי שזה קשה מאוד, אבל רק כשהתחלתי בדרך הבנתי כמה קשה לגמור את התוכנית שלי: הפסקתי והמשכתי שוב ושוב, ממקום אחד למקום אחר, מנוף שמעניין לי לנוף שמשעמם אותי. גם לא התרחצתי הרבה, כי בהרים גבוהים זה לא טוב לרכיבה ביום הבא. זה לא נוח, כבר ידעתי בבירור. במשך הטיול ראיתי הרבה צעירים, עם אותו רצון, וכולם התרגשו מאוד מהטיולים הגדולים שלהם. אבל המספר שלהם ירד עם הזמן, בסוף לא ראיתי אף אחד. ראיתי שהם ישבו במכונית ונעלמו במהירות. פחדתי שאם אמשיך לשים לב למי שכבר עזב, גם אני אפסיק ואשב במכונית בנוחות. אז כל הזמן הסתכלתי על השמיים: בבוקר השמש עלתה, ראו את הכל והתחלתי בדרך, ובערב היא שקעה, השמיים היו מלאים כוכבים. זה היה הנוף הנהדר ביותר שראיתי בחיים. בסוף הגעתי, ביום אחד, יום פשוט. הכול היה שקט, יכולתי רק לשמוע את הקולות בלב שלי וחשבתי על הטיול הראשון ועל הזקן. שני הטיולים לימדו אותי שיעור אחד: המכשול הכי גדול הוא אני.